בסתיו 1978, לשאה האיראני, מוחמד רזא פהלווי, הייתה הזדמנות קריטית אחת לנטרל את האיום הגדול ביותר על שלטונו.הוא בחר להמתין.

אייתוללה חומייני ישב בגלות בפרברי פריז. משם, דרך קלטות שמע שהוברחו לאיראן, הוא הבעיר את רחובות טהראן. לשאה היו את כל הכלים המבצעיים. ארגון המודיעין שלו, הסאוואכ, ידע בדיוק את מיקומו המדויק של חומייני. הוא יכול היה להוביל מהלך של לוחמה פסיכולוגית לערעור אמינותו, או לכפות את גירושו ולנטרל את השפעתו דרך מעצר או אף התנקשות. אבל השאה היסס.

הוא פחד להפוך את איש הדת לקדוש מעונה. הוא פחד מהתגובה הבינלאומית. הוא חשב שזמן ופשרנות ירגיעו את הרחוב, והעדיף "לנהל את הסיכון" במקום לחתוך אותו.

התוצאה של חוסר ההחלטה הזה היא המציאות שאנחנו מתמודדים איתה היום: רפובליקה אסלאמית, משמרות המהפכה, פרויקט גרעין צבאי, ורשת טרור בינלאומית שחונקת את המזרח התיכון עשרות שנים. השאה שילם בכיסאו ובחייו, והעולם משלם את המחיר עד היום.

הכשל כאן אינו מודיעיני. הוא פסיכולוגי.

תחת לחץ קיצוני, הנטייה האנושית של מנהיגים רבים היא לברוח אל האופציה שמרגישה באותו רגע פחות מסוכנת. הם מחפשים ודאות מוחלטת או החלטה שלא תייצר התנגדות. הם משלים את עצמם שדחיית העימות היא אסטרטגיה זהירה. זו נקודת עיוורון קטלנית.

כשמשאירים ואקום של החלטה, הוא תמיד יתמלא על ידי הכוח האגרסיבי והרעב ביותר בזירה.

אני מנתח את השיתוק הזה בחדרי הנהלה מנהלים.

מנכ"ל שרואה טכנולוגיה מתחרה שוחקת לו את נתח השוק, אבל מהסס לחתוך את קו המוצרים ההיסטורי של החברה בגלל סנטימנטים ואגו. יזם שמבין שהמודל העסקי גוסס, אבל דוחה את ההחלטה לעשות פיבוט אכזרי וחותך כי הוא פוחד להיראות ככישלון מול המשקיעים.

הם ממתינים. הם מחפשים פשרות ביניים במקום שבו נדרשת קטיעה של איבר נגוע. הנזק של ההמתנה הזו שורף את הארגון הרבה יותר מהר מכל החלטה "לא מושלמת".

פשרה מול איום קיומי היא פשוט התאבדות איטית. החלטה בינונית או כואבת שמתקבלת בזמן, שווה פי אלף יותר מההמתנה לוודאות שלא תגיע לעולם.

החלטה שגויה אפשר לתקן תוך כדי תנועה. חוסר החלטה מעמיק את רמת אי הוודאות ומגדיל את הסיכון להתממשות האיום.