לפעמים, המהלך האגרסיבי והנחוש ביותר שמנהיג יכול לעשות הוא דווקא לקחת צעד אחד אחורה.

ב-7 באפריל 2024, מדינה שלמה ראתה 'נסיגה'. מקבלי ההחלטות ראו משהו אחר לגמרי.

תחילת אפריל 2024. לחץ בינלאומי חסר תקדים על ישראל, איום איראני ממשי באוויר, וציפייה ציבורית להכרעה בחזית הדרום. בנקודת הרתיחה הזו, התקבלה החלטה שהשאירה רבים פעורי פה: הוצאת כל הכוחות המתמרנים מחאן יונס.

הדרג המדיני והביטחוני עמד בפני דילמה שכל מנכ"ל מכיר בגרסה כזו או אחרת:

להמשיך להכות בקיר - להישאר בשטח ולשחוק את הכוחות והלגיטימציה.

לצאת להרפתקה ללא הכנה מספקת - כניסה מיידית לרפיח, תוך הסתכנות בכישלון לוגיסטי ומדיני צורב.

החלופה האמיצה - לחתוך, לספוג את הביקורת הקשה מבית, ולפנות את השטח כדי לייצר אופציות אסטרטגיות חדשות.

מה שהתרחש כאן הוא בית ספר לניפוץ 'הטיית העלות השקועה' (Sunk Cost Fallacy). בביטחון, בדיוק כמו בעסקים, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להיאחז במה שכבר השקענו בו דם, יזע, הון ומשאבים. קשה פי כמה לשחרר אחיזה בנכס רק כדי לחשב מסלול מחדש.

אבל מנהיגות אמיתית תחת לחץ נמדדת דווקא ביכולת להשהות. הנסיגה הזו לא הייתה סוף פסוק: היא הייתה קניית זמן אסטרטגית שאפשרה ריענון, בניית לגיטימציה בינלאומית, והכנת השטח למהלך הכרעה מדויק יותר בהמשך.

מנכ"לים, יזמים וחברי דירקטוריון: כמה פעמים מצאתם את עצמכם מתעקשים על מוצר כושל, על קמפיין שלא עובד, או על חדירה לשוק לא רווחי, רק בגלל שכבר 'השקענו בזה כל כך הרבה מאמץ ותקציב'?

היכולת לעשות זום אאוט, לספוג את המכה באגו של נסיגה בטווח הקצר, ולהתארגן להתקפה חכמה יותר בטווח הארוך - היא בדיוק הקו המפריד בין מנהלים ממוצעים למנהיגים שמנצחים במשחק בטווח הארוך.

מתי בפעם האחרונה נאלצתם לעצור פרויקט ענק, לספוג ביקורת, ולשחרר אחיזה רק כדי לחשב מסלול מחדש? האם המחיר בטווח הקצר היה שווה את זה?