משפט דיפלומטי אחד עמום, שנאמר בחדר סגור ב-1990, מחק מיליארדי דולרים מהכלכלה העולמית ושלח טילים לתל אביב.
- Anton S
- 7 במרץ
- זמן קריאה 1 דקות
טעות חישוב (Miscalculation) לא מתחילה בשדה הקרב. היא מתחילה באגו של מנהיג שמסרב להכיר במציאות.
ביולי 1990, הכלכלה העיראקית דיממה. סדאם חוסיין לטש עיניים למאגרי הנפט של כווית. ימים ספורים לפני הפלישה ב-2 באוגוסט, הוא זימן את שגרירת ארה"ב, אפריל גלספי. בפגישה הגורלית ההיא, היא העבירה מסר מעורפל על "אי-התערבות בסכסוכים פנים-ערביים". סדאם שמע את מה שהאגו שלו רצה לשמוע והניח שאמריקה תעצום עיניים. הפלישה יצאה לדרך. התוצאה: "הלם הנפט", מיתון עולמי חריף, קריסת בורסות, גלי פיטורים בינלאומיים, ו-39 טילי סקאד על ישראל.
זו לא הייתה תקלה מודיעינית. זה היה עיוורון האגו הקלאסי. כשמנהיג מוקף בתיבת תהודה של נאמנות עיוורת, חנופה ופחד, נוצר נרטיב מנטאלי שהשתלט על התודעה. סדאם לא שמע אזהרה; הוא שמע אישור. מי שעוסק במודיעין האנושי (HUMINT) יודע, שהאיום הגדול ביותר אינו היעדר מידע, אלא פרשנות שגויה של אינטרסים סמויים.
הדינמיקה הזו לא שמורה רק למדינות. היא מתרחשת כל בוקר בחדרי הנהלה בחברות המובילות העולם.
מנכ"ל שדוחף אסטרטגיה קורסת כי הוא נתקע בתוך ה-Echo Chamber של עצמו. יזם שמתעלם מסמנכ"ל שמרעיל את ה-DNA הארגוני, רק כי הוא דוחה את העימות כדי "לא לפגוע במומנטום". במקום לייצר שקט מבצעי ולחלץ את האות מתוך הרעש, הם בוחרים להקשיב להד של עצמם. הם לא מפרקים את הסיטואציה לגורמים: מהי העובדה, מהי הפרשנות, ומהו הפחד שמנהל את ההחלטה. וכשהמציאות דופקת בדלת, זה כבר מאוחר מדי.
הבדידות בצמרת הופכת לקטלנית ברגע שאתם מתחילים להאמין להדים של עצמכם. אם ההנהלה שלכם רק מהנהנת בשתיקה כשאתם מדברים, אתם לא מנהיגים חזקים. אתם מנהיגים עיוורים שמוקפים בפחד.
השאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היום היא איזו אמת לא נוחה הדחקתם כדי לשמור על שקט מדומה.
תגובות