רוצים להגיע רחוק בחיים? קחו בחשבון את חוקי המשחק הקשוחים בצמרת - במגרש ה״אופטימייזרים״.

יצא לכם להסתכל על מנכ"ל של תאגיד ענק או פוליטיקאי בכיר ולהגיד לעצמכם: "אם אני הייתי במקומו, בחיים לא הייתי מקבל את ההחלטה הזאת. לא הייתי מתפשר על העקרונות שלי"?

האמת הכואבת היא שזאת בדיוק הסיבה שאתם פה, והם שם.

רוב בני האדם הם לא "אופטימייזרים" (מְמַקְסְמִים). אנחנו פועלים מתוך מערכת סבוכה של רגשות, אגו, ומערכות יחסים קודמות. לעומתנו, האופטימייזרים לא מנוהלים על ידי רעשי הרקע האלה. הם רואים את המטרה ועושים כל מה שצריך כדי להשיג אותה.

הסיבה שאנחנו רואים אותם בעמדות כוח מובילות היא אבולוציונית: כוח הברירה הטבעית בוחר באופטימייזרים. מי שלא מוכן לעשות הכל כדי לתפוס כוח ולנצח, פשוט יידרס על ידי מי שכן. לכן דונלד טראמפ וסם אלטמן מנהלים את העולם, בעוד אנשים עם עקרונות שלא מוכנים להתגמש נשארים תמיד מחוץ למעגל ההשפעה המרכזי.

אי אפשר להגיע לטופ האמיתי כשאתה מסרב לקבל את חוקי המשחק המלוכלכים.

אז אם אי אפשר להיפטר מהאופטימייזרים, איך בכל זאת מונעים מהם לדרוס הכל?

הסוד הוא לשנות את חוקי המשחק. במקום לנסות לשנות את האופי שלהם, מציבים אילוצים ומשאבים שמאלצים את התוצאות שלהם לשרת בסופו של דבר גם אותנו.

מה זה אומר על קבלת ההחלטות שלכם כמנהלים בכירים מחר בבוקר?

מודעות עצמית אכזרית: בצמתים קשים של הארגון, שאלו את עצמכם: האם אני מקבל את ההחלטה מתוך 'המערכת הרגשית' שלי או כאופטימייזר? לעיתים קרובות אנחנו עוטפים פחד מעימותים או רצון להיות "נחמדים" באצטלה של שמירה על התרבות הארגונית. תהיו כנים לגבי המחיר שאתם משלמים.

עיצוב המגרש, לא חינוך השחקנים: בארגון שלכם יש בוודאות אופטימייזרים (למשל, אנשי מכירות דורסניים או סמנכ"לים שרעבים לקידום). אל תנסו לחנך אותם להיות רכים יותר. בנו עבורם ארכיטקטורת בחירה – מערכת תמריצים, KPIs וגבולות גזרה חדים שתגרום להם למקסם את רווחי החברה כולה, בדיוק בזמן שהם בטוחים שהם ממקסמים אך ורק את התועלת האישית של עצמם.

האם זה אומר שחייבים למכור את נשמתנו לשטן ולוותר על האנושיות כדי להצליח בחיים? לא בהכרח, אבל בחברה האנושית של היום זו הדרך הקצרה ביותר.